הייתה לי פעם להקה שקראנו לה The Raw Men Empire. הרכבנו אותה ארבעה אנשים, צביקה פרוש, יונתן מילר, נדב לזר ואני. את כל הדברים עשינו ממש לבד – מה שנקרא "אינדי" על משקל "אינדיפנדנט – עצמאי".
את ההופעות בארץ ובחו"ל קבענו אנחנו, את החזרות, ההקלטות, הראיונות, העיצובים, הדפסת החולצות, צילום הקליפים, את הכל עשינו אנחנו-כולנו-לבד.
וזאת הייתה דרך נפלאה ללכת בה.
כל אחד מאיתנו תרם את חלקו להרכב לפי יכולותיו ולפי מה שעניין אותו, וקרוב לליבי היה תחום האולפן, והרי במקביל לצד המוזיקלי והיצירתי הגעתי להרכב גם מעולם של סאונד ותכנות סאונד, ובאולפן על תקן "מפיק" מצאתי כסא נח מאד.
כאמור אצלנו את הכל עשינו לבד כלהקה. את העיבודים המוזיקלים ואת כל המחשבות הקונספטואליות עשינו ביחד במעין דמוקרטיה משונה, וכשנכנסנו להקליט תמיד ידענו איך אנחנו רוצים שהשיר ישמע – פחות או יותר.
כשהגיע תורי להיות באולפן אז המטרה שלי הייתה "להפיק" מהנגן את ה"הכי טוב שלו". לגרום לו לתת עכשיו באולפן את הביצוע הכי יוצא דופן שלו לשיר הזה. חיפשתי איך לשפר את הביצוע הבא.
די מהר מצאתי שההשפעה שלי על המבצע היא מוגבלת. אמנם אני יכול לתת לו עצות איך לבצע ממש את הקטע – אני יכול להדגים לו על גיטרה מה אני רוצה, או לשיר לו בצורה מסויימת כדי להסביר למה אני מתכוון, אבל אני לא יכול להקליט את עצמי במקומו – והרי הוא הגיטריסט, הוא הזמר או נגן הבס.
מי שבסופו של דבר מפיק את הצלילים זה המבצע – לא המפיק.
המבצע מגיע עם אג'נדה סדורה משלו, עם הטכניקה שהוא הצליח להטמיע עד היום הזה, הוא מגיע עם החוויות שלו מהעבר, עם העירנות או העייפות הספציפית שלו, עם התפיסה האומנותית שלו ועם החזון האומנותי האישי שלו, והבמה היא עכשיו שלו.
כל שנותר לי זה לנסות למקסם את היכולות של המבצע בלי לגעת בכלי בעצמי. היכולות שלי לא רלוונטיות אליו, הצורה שבה אני תופס את הכלי או מפיק קול מגרוני לא משנה כלום.
ואימון אישי התחבר לי לזה מאד.
גם באימון אישי היכולות האישיות של המאמן, הנסיון שלו, האג'נדה האישית שלו וכל דעה אחרת שיש לו לא רלוונטים ואינם נמצאים בחדר.
הדברים היחידים בעלי המשמעות הם היכולות והחוזקות והחזון של המתאמן עצמו ותו לא. הכל נמדד לפי עולם התוכן של המתאמן שהוטמע בו עד היום, לפי החוויות שלו מהעבר, לפי העירנות או העייפות הספציפית שלו, לפי התפיסה של המתאמן את העולם ולפי החזון האישי שלו. הבמה היא של המתאמן בלבד.
ואני, התשוקה שלי לאפשר למתאמן למקסם את יכולותיו נובעת מתוך תשוקה שיש לי ליצירה. אני שמח שבדומה ליצירה יש לי את היכולת לאפשר למתאמן מרחב נקי משיפוטיות, שיש לי את היכולת לאפשר לו לבטא את רצונותיו הוא ולפעול כראות עיניו, ולהתקדם בתהליך האימון לכיוון מימוש המטרה האישית שלו, ולעבר שיפור משמעותי בחייו.
איתי קויפמן – מאמן אישי לחיים בתל אביב.