למה אנחנו מגיעים למקום אחר כל פעם?

לא תמיד אנחנו מגיעים לאן שתכננו באימון, למעשה, כמעט בטוח שנגיע למקום אחר ממה שתכננו בהתחלה.

למה זה קורה? האם זה טוב? בואו נפתח את זה לרגע.

בכל תהליך אימון אישי (קואצ'ינג) אנחנו מתחילים מה"מצוי" - המציאות הנוכחית של המתאמן, המקום שבו הוא נמצא היום.

בנוסף המתאמן מתחיל את האימון עם "בקשה אימונית". הבקשה הזאת היא ההשערה שלו והצפייה שלו לגבי מה הוא צריך עכשיו או מה הוא רוצה להשיג. היא בעצם זיקוק ראשוני של הרצוי - רעיון ראשוני למקום שאליו המתאמן שואף להגיע.

היא משהו ראשוני מאד, ומנסיוני, לרוב המתאמנים הבקשה הראשונית משתנה במהלך הדרך. גם כאשר מתאמן מגיע עם מטרה ברורה וחדה, היא מתפתחת לחזון גדול ומפורט יותר - חזון שלא היה קיים בתחילת האימון.

הסיבה לכך נעוצה בכך שמעבר לתחושת הפער בחיים, המתאמן מחזיק באמונות רבות שצבר לאורך הדרך. אמונות אלה הובילו אותו למקום שבו הוא נמצא, אבל הן אינן משרתות אותו עוד.

הן אמונות מעכבות, שלא מאפשרות למתאמן להגיע לאן שהוא רוצה. הן מהוות פריזמה שהוא מתבונן ושופט את עצמו ואת העולם דרכה, והמציאות שהוא נמצא בה משתקפת מבעד לאמונות האלה.

במהלך האימון אנחנו מזהים אמונות כאלה, מתבוננים בהן, נפרדים מהן ומחליפים אותן באמונות מקדמות. יחד מנסחים ומטמיעים תפיסות חדשות.

ועכשיו, כשנולדת אמונה חדשה, המתאמן רואה את העולם וגם את בקשתו הראשונית מזווית שונה לגמרי.

זה ממש ניכר שכשמתאמן משנה תפיסה מהותית על עצמו או על חייו - הוא מיד מגלה משהו חדש על עצמו, והחזון שלו משתנה בהתאם.

וברגע שיש בהירות חדשה לגביי העתיד - אז הדרך לשם גם כן צריכה להתעדכן.

כיוון חדש נולד - אולי רק עידכון קל, אבל עכשיו המתאמן צועד לעבר אופק חדש, לעבר חזון רצוי משופר ויציב יותר, וכנראה גם כזה שיכול להיות שונה מאותה בקשה ראשונית שהייתה לו.

אז כן - אם המתאמן אותנטי וכנה עם עצמו לאורך התהליך, ההגעה למקום אחר מזה שתוכנן מראש היא דווקא עדות לכך שנעשתה עבודה טובה ומשמעותית.

אם תרצו לצאת לדרך - אל עבר רצוי משופר ויציב יותר - צרו איתי קשר כאן ונקבע לנו פגישה ראשונה.

ועד אז, שלום.